הפסיפס שבי

הפסיפס שבי

אני

כל החיים חלמתי להיות משוררת
אף פעם לא חלמתי להיות רופאה
או אחת שמצילה את העולם ממהפכה
גם לא אישה ההולכת בדרכים שהיא עצמה סללה. בעבודה
חלמתי תמיד להיות אחת כזו
שאנשים מחכים לקרוא את המילים שלה.כמו רחל בדיוק
כמו דליה רביקוביץ
כמו משוררת אחת גדולה
שאולי אף פעם לא הכרתי
כל השנים חלמתי רק לכתוב
להצליח לפרוט מילים בתוך ארונות של אנשים
כאלו שאנשים שומרים בתוך שקיות עבות מאבק
כאלו שנגעו באנשים כל כך עמוק
שהם היו פשוט חייבים לשמר את הרגע
לרגעים שלא ירגישו פתאום כלום

חלמתי שלרגש שלי יש תכלית
שלא צריך תמיד להסתער. לכסות. להתאפר
שיש סיבה שנשמה נולדת לתוך חלל וממלאת אותו עד כדי כלות
ואז נכנסה בי רוח שטות
החלטתי לוותר
על מה אני נלחמת? ו עבור מי
סבתא שלי מתה
אבא שלי אף פעם לא האמין בי
אהובי מת בצורה מסוימת
האנשים שמאמינים בי חיים את החיים שלהם
אני גם סוג של
נגיף
בא והולך
לרגעים מתחדדת
לרגעים אחרים בנוננית
אם הייתי כישרון מיוחד הייתי כבר מתגלה
אבל גם עכשיו
כשאני יכולה להטיל דופי בהכל.
אני לא יכולה לוותר על החלום.ואולי זה לא.זה לא חלום.אולי זה ייעוד.
אולי זו מטרה
בטח אי אפשר.ללכת שנים במדבר
ולבסוף למצוא עצמך במדבר
אבל הנה
אני במדבר
רק שאני משתהה על כל מקור מים
כמעט ונאחזת
כמעט והולכת ארבעים שנה במדבר
ממש כמעט כמו שבני ישראל הלכו
הם בסוף הגיעו?

**

מילים הן האהבה הגדולה שלי . הייתי רוצה שיפשטו צורה ויתרחבו לעוד אנשים ומקומות. יצרו צורות חדשות ויגעו גם בכם. זו הסיבה שלי לפתיחת האתר שכולו צורה אחת מתרחבת ומשתנה של מילים. מקווה שיקימו בתוככם מרווחים ששכחתם.

נדמה לי שאני יכולה כבר לומר שבתוך המילים, בצורתן, מאחוריהן נמצא הרצון שלי להביא את אלוהים קרוב יותר, כדי שאוכל להרגיש איתו לא רק באירועים מיוחדים אלא כחלק בלתי נפרד ממני והכתיבה והמילים הן אלו שהופכות אותנו ליחד.

פרטים נקודתיים (מעבר למרחב הנשמתי):

סטודנטית לביבליותרפיה

בוגרת 'הליקון'- מסלול שירה

בוגרת 'גיבור תרבות'- בית ספר לכתיבה

כתבת במגזין מוזיקה- 'רעש'