מכתב שלישי

חזרנו אתמול מארוחת ערב אצל המשפחה שלו, כשהוא התכופף שוב במדרגות כדי להעלות אותי על הגב ירדו לי דמעות ושאלתי אותו אם הוא חושב שזה עונש? הוא אמר שלא ומה פתאום.

**

יום שבת. השעה 19:16 בערב, בעצם ממש עכשיו

לא בזבזתי את השבת הזו. יצרתי. כתבתי הרבה, צבעתי, ציירתי. לא בזבזתי

איך הנשמה מרגישה?

פחות חלולה. אני לא יודעת אם בכוונה התאמצתי כל כך הרבה לא לנוח

אני כבר לא יכולה יותר להרגיש את החלל בתוכי

למרות שאני כבר לא מפחדת ממנו כמו פעם

אולי הריק הוא הסימן שלי ליצור

או שאולי אני שוב בורחת דרכה.

יום שבת היום, אלוהים. כבר חודש אני בקושי יכולה לצאת מהבית

הרגל שלי עדיין שבורה

כל דבר כמעט הוא צריך לעשות בשבילי

לא, זה לא כיף לי כבר

לא, זה לא כמו פעם שהיינו קטנים

אבל התחלתי לצייר ולנגן יותר

ואני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי יצירה

אני מקבלת את ההבנה שיכול להיות מאוד שהייתי צריכה להביס את ההיגיון

כדי לקבל קצת את האמת

אני מבינה יותר שהאנשים שגדלתי ומהם למדתי לא יכלו לתת לי את מה שבאמת הייתי צריכה

אני מבינה יותר שהגיע הזמן לתת לספק ללכת

וזה כל כך קשה

למדתי לטפח את הספק. הוא נתן לי במה נוחה להסתתר

אני לא יכולה עוד לפחד

לא יכולה יותר לא לכתוב עלייך, עלי, עלינו

כנראה שזה לא עונש, אם יש דבר כזה

כנראה זו בקשה שלי מפנים

אולי שלך אלי.תמרה

 

מכתב שני

"בחג השבועות תעשה לך.."

לאורך החג ליוותה אותי תחושה לא חדשה, כזו שהולכת איתי כבר שנים.

נסענו לתל אביב וכל הדרך על הקטנוע ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר ללכת לים, להיות כמו כולם, להנות ובאמת נהנתי אבל שמתי לב שרוב ההנעה נובעת מתוך הרצון לא להיות במקום התקוע. שרוב הפעולות לא מגיעות מתוך חשק אדיר לעשות אותן אלא יותר מתוך רצון לא להישאר במקום שבו אני נמצאת והמחשבה הזו ציערה אותי.

בזמן שהיינו בתוך הגלים והשמש הייתה טובה אלינו שיתפתי אותו וביקשתי ממנו שיבטיח שיחד נוכל להקשיב יותר ללב, לנשמה, למה שבאמת בוער בנו אבל בפנים לאורך כל החג כתב לי הלב שיר עצוב: "מלכתחילה אני חייה בפשרה כי הדבר שאני רוצה יותר מכל לא אפשרי ולכן כל דבר שאני עושה הוא מתוך מקום של- מה הכי פחות יגרום לי צער".

IMG-20180510-WA0066

מצאנו את עצמנו כבר חזרה על הקטנוע, קלים יותר. הגלים והמים, הענבים והרוח של הנסיעה עזרו  לנו להרגשי שאנחנו בתנועה ואז הוא נכנס בנו. רכב כחול. תוך כדי הנסיעה חשבתי  אם לנעול נעלי ספורט ולרוץ איתה או להישאר בתוך הבית ולהשאיר את התחושה הזו  שלא תברח לנו ואז ראיתי אותו מגיע, הספקתי להזהיר אותו מקדימה אבל כמו בדברים שכאלו, שהשניות חולפות בתוך הגוף כבר מצאתי את עצמי עוד רגע עפה מהקטנוע ובנס החזקתי בו. לא נפלנו אבל הרגל שלי השתפשפה חזק וכשניסיתי לרדת מהקטנוע, לא יכולתי לדרוך על כף הרגל ובטח שחשבתי. חשבתי על חג מתן תורה. חשבתי על החוסר הרוחני בחיים שלי. חשבתי כמה אני לא שייכת. לא למקום שבאתי ממנו ולא מקום שאני כביכול נמצאת בו. וכשירדו לי דמעות על הפצע הגדול, שרף לי על הזמן הזה שאני מעבירה לא מתוך חיבור לנשמה אלא מתוך רצון עמוק ופשוט להפסיק להרגיש את הכאב הזה של לא להיות שייכת.

ישבתי שם על המדרכה כשאנשים נאספים ומציעים לי מים, קרח, גלידה ואומרים יהיה בסדר אבל ידעתי שהם לא מבינים שהמכה הזו רוצה לתת לי פסק זמן מהעולם שאני לא רוצה להשתייך אליו. ידעתי שהמכה הזו הגיעה בחג השבועות, כי מישהו הרגיש שהנשמה שלי הולכת לאיבוד ושאני סובלת יותר מדי זמן מחוסר חיבור לדבר שאני רוצה יותר מכל. אני יכולה בקלות ליפול למקום הזה ולומר בגלל שנסעתי בחג השבועות נתקע בי רכב, בגלל שעשיתי משהו אסור קיבלתי עונש. אבל באמת בזה אני מאמינה?

ובכל זאת מצאתי את עצמי בוכה ומתקשה להסביר אפילו לו

והבטחתי להתמסר עד כלות לנשמה הזו

ולא ידעתי איך ובבית החולים כשהגבס סגר לי את הרגל ולא יכולתי לנשום יכולתי רק לראות את הקירות בבית ואת הספרים בבית וחשבתי רק על המילים שאולי יגיעו אלי מחדש ואולי סופסוף אהיה אמיצה ואלך עד הסוף ואכתוב עד הסוף ואוכל ליצור ורציתי להאמין שלא אפול שוב לספק, לחוסר ערך. שלא אתן לעולם שבחוץ להיות גדול יותר מהעולם שלי, בפנים ונשבעתי לעשות כל מה שאוכל כדי להיות מעושרת. והוא נשבע יחד איתי.

 

 

 

יֵשׁ לִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לָקַחַת אִתִּי הַפַּעַם הַזֹּאת לַחֹשֶׁךְ. לַתַּחְתִּית שֶׁבְּתוֹכִי יֵשׁ הָרִים שְׁלֵמִים מְלֵאִים בָּרִיק
וְאוּלַי הַפַּעַם כְּשֶׁאֵלֵךְ לְשָׁם אוּכַל לַחְזֹר יוֹתֵר שְׁלֵמָה.
יֵשׁ לִי כָּל כָּךְ הִרְבָּה לָקַחַת מִמֶּנּוּ הַפַּעַם לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ
יֵשׁ אֶת הַנְּמָשִׁים הַמַּזְהִיבִים שֶׁעוֹמְדִים לִי בְּתוֹךְ הַלֵּב וְיֵשׁ אֶת הַחִבּוּק שֶׁלּוֹ הֶחָזָק הַמְּמַלֵּא וְיֵשׁ אֶת הַחֹם שֶׁעוֹטֵף אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהלְבַד שֶׁלִּי הוּא לְבַד אַחֵר
כְּשֶׁהַמַּדְרֵגוֹת מַחְלִיקוֹת לִי לְתוֹךְ הַנְּשִׁימָה וַאֲנִי שׁוּב מוֹדֶדֶת כַּמָּה אֲנִי לֹא שֶׁוָּוָהּ. כְּמָה לֹא הָיָה לִי מָּה שרָצִיתִי אַהֲבָה וְיָד אַחַת שֶׁתַּגִּיד שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת
כִּי הַיּוֹם כָּל שְׁתִיקָה מַתְרִיסָה בִּפְנִים נְחָלִים שְׁלֵמִים שֶׁל אָדֹם בּוֹעֵר שׂוֹרֵף כּוֹאֵב לִי לִשְׁתֹּק
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לוֹמַר כָּל מִלָּה אַחֶרֶת מְטֻמְטֶמֶת הַמּוֹשֶׁכֶת מֵהַזִּכְרוֹנוֹת אֶת הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה הַמַּדִּיפָה רֵיחַ שֶׁל חֹשֶׁךְ וּדְלָתַיִם סוֹגְרוֹת פֶּה

מכתב ראשון

לקעקע אמת

אני לא מצליחה לפתוח את הלב עבור עצמי. הוא סגור.

אתה בראת אותו כזה? נמוך ? מים ?

אני לא מצליחה לאהוב את העולם.

אתה בראת אותו כזה, רחוק לי מהנשמה?

אני לא מצליחה להתפלל בבוקר, המילים קצת נאמרות ואז נחסמות

אתה מרחיק ממני דברים שאחרים חיברו בכוונה?

אני לא מצליחה לאהוב את עצמי ככה- לא דתייה לא חילוניה

לא ככה

אתה רואה?

האם אתה בראת כך אותי, כך את העולם, כך את הרוח נמוגה,

כך אותי המחפשת בית- בכוונה?

להמשיך לקרוא "מכתב ראשון"

אור נקבוביות

אור נקבוביות

ספר השירה הראשון שלי ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס לאחר פרויקט גיוס מוצלח בהדסטארט.  ניתן לרכוש  את הספר באמצעות אתרים שונים- דרך  אתר של הוצאת פרדס עד סטימצקי וכמובן שניתן לרכוש את הספרים דרכי,  במשלוח עד אליכם עם הקדשה ממני.

קנייה ישירה ממני מבטיחה שכל התמלוגים מגיעים ישירות אלי (ניתן לפנות במייל או בפייסבוק).

מתוך הכריכה האחורית של הספר:

לִפְעָמִים בָּא הָעֶרֶב מֻקְדָּם,
צוֹבֵעַ אֶת הָרוּחַ הַיּוֹרֶדֶת.
ל רְֶגעַ נדִמְהֶ
שֶׁגַּם אַתָּה יוֹרֵד אֵלַי בִּסְלִיחָה,
מְחַבֵּר יָדַיִם, מְכוֹפֵף
אֶת מִצְחֲךָ
הֶחָרוּשׁ שְׁבִילִים.
לִפְעָמִים בָּא לְהַנִּיחַ אֶת הֶעָבָר.
מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי
לִמְחֹל לְךָ.

 

שירתה של תמרה לילך מזומן יורדת לאט אל הקורא. כמו מצנח גדול היא מרחפת תחילה גבוה, נוגעת (פיזית ממש) בעליונים, משוחחת עם הרקיע, עם אלוהים והזמנים, בוררת רגשות, נחה בגעגועים; ואז, לאט וביופי בלתי רגיל, היא שוקעת בעדינות מטה־מטה, אל האדמה, אל הגוף ואל המחילה. זוהי שירה ארוטית במובן הטהור של המילה: שירה שטובלת בתשוקה אל האור, אל המופלא, פוסעת על קצות התהום בין היאוש לאמונה, ומותירה חותם עמוק בקורא. אור נקבוביות, ספר שיריה הראשון של תמרה לילך מזומן, הוא הישג גדול לשירה העברית החדשה.
(יקיר בן־משה)

הקול בנפש- פרטים על הסדנה

סדנת כתיבה ככלי ריפוי עצמי.

כיצד אוכל לחיות חיים יצירתיים ומחוברים לקולי הפנימי?

אנחנו מתרגשות להזמין אתכן/ם לסדנת "הקול בנפש"
אנחנו מזמינות אתכם להכיר את הקול שלכם, להתחבר אליו, לעבור תהליך מהפנים אל החוץ.

אנחנו מאמינות שהכתיבה היא כלי ריפוי
שדרכה ניתן לגלות, להתרחב, לאפשר לנפש לדבר
שניתן והכרחי למצוא את קולו הייחודי של כל אדם.

בסדנה נתמקד בתהליך של חיבור בין האדם לקולו הפנימי דרך כתיבה, נתפתח דרך תהליכים של כתיבה ורגש, דרך הכרת טקסטים חדשים, כתיבה מחודשת.
הסדנה מיועדת לכל אדם המבקש להתפתח מתוך פנימיותו, מתוך עולם היצירה ולפתח את הצד היצירתי שבו.

מי אנחנו? 
מיכל ליס- בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות אנגלית
תמרה לילך מזומן- בעלת תואר ראשון בתקשורת ומדעי הרוח, כותבת ספר השירה- "אור נקבוביות"
סטודנטיות שנה ג' ללימודי תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה- ביבליותרפיה

מה נותנת הסדנה?

√ פיתוח יכולות יצירתיות

√ חיבור לאני הפנימי

√ ביטוי עצמי

√ מודעות עצמית לתהליכים שעוברים על הנפש

√ זיהוי תשוקות, חלומות

√ גדילה והתפתחות מול קבוצה

פרטים נוספים

הסדנה תתקיים באווירה ביתית בימי ד' בין השעות 18:00-20:00 בגבעתיים
מועד תחילת הסדנה- 16/05
הסדנה תתקיים למשך 3 חודשים , 10 מפגשים
לפרטים:

ניתן לפנות במייל-  kolhanefesh@gmail.com

או בטלפון:
תמרה: 050-7890852

מיכל: 054-5377357

**הסדנה מתמקדת בתהליכי כתיבה כחיבור לאדם ואיננה קבוצה טיפולית**

הקול בנפש- פרטים על הסדנה

 

שָׁבוּעוֹת הַיּוֹם
עַל הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים
מֻנַּחַת מַפָּה.
תָּמִיד הִיא אוֹהֶבֶת לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים אַחֶרֶת.