חוטים של כאב

mspheres3

יש חוטים לכאב, אני אומרת לה כשאנחנו מתיישבות שוב באותו המקום הקבוע

היא מניחה את הידיים שלה באותה תנועה של חשיבות ומקשיבה לי

אני אוהבת לראות איך שהיא מקשיבה לי, כמו מצאה אדם שמדבר את השפה שלה בצורה עילגת קצת

ואז שוב היא מרימה את הרגליים כמו בטקס קבוע ועוטפת אותן עם הידיים .

"מאיפה מגיע הכאב?", היא שואלת אותי

אני שותקת

היא ממשיכה לחכות לתשובה. נואשה מכל-כך הרבה דברים בעצמה אבל בי יש בה עוד תקווה

אני צוחקת

"מכל-כך הרבה דברים", אני עונה לה אחרי כמה רגעים שנראים ארוכים ומתקשה להרחיב

"אבל למה התכוונת כשאמרת שיש חוטים לכאב?", היא שואלת, מנסה לקחת אותי צעד אחד קדימה

אני מסתכלת בה וצר לי

צר לי על שתינו

שתי חברות , חברות של שנים

האם פעם אחת הצלחתי להסביר לה באמת מה החשיבות שלה בחיים שלי?

האם פעם באמת הצלחתי לתת לה לרגע כוח כמו שהיא נותנת לי בימים שבהם החברות איבדה ערך של זמן?

היא לא יודעת, אני מנחשת, לא יודעת כמה הלב שלי כבר צר מלהכיל אנשים וכמה היא מונחת היטב שם. בה אני לא נוגעת במחשבות שליליות, עליה רק לעיתים אני מדברת בביקורתיות רוב הזמן אני מבקשת תפילות ממי שיכול להביא לה את מה שלו היא זקוקה באמת.

"חוטים של כאב שמושכים אותי למטה. חשבת על זה פעם?"

אני מוסיפה ,"אירוע כואב אחד מושך אירועים דומים אחרים ואז כמו במערבולת אני מתמוטטת לתוך עולם מיוסר של אובדן ונטישה"

"אני מבינה", היא אומרת ומסתכלת עלי בעיניים של אחת שמבינה.

והיא עוד איך מבינה , אני רואה את זה לפי העיניים שלה שמצטמצמות כל פעם כשאני מזכירה את הבדידות או את הרצון להתמזג עם אדם ולהישאר אחת.

"את זוכרת שסיפרתי לך על אבא שלי..", היא אומרת ושוב מניפה את התלתלים שלה הצידה, "אז עכשיו הכל בסדר, לפעמים פשוט צריך לחמול, בעיקר על עצמנו"

"סיפור חיי", מלמלתי ושוב צחקתי את הצחוק הזה שנשמע יותר כמו חריקה של דלת ישנה כזו, שאפשר בקלות לשמן אותה ולהחזיר אותה לימיה היפים. היא נשענת על השולחן הלבן ומערבבת בנימוס את ההפוך עם החלב סויה שלה, לוקחת עוד ביס מעוגת הגבינה ומלקקת לאט את השפתיים.

היא לא חושנית ומעולם לא הייתה. גם כששכחה עצמה בהודו והכירה אותי לראשונה היינו מטילות בין השווקים, היא הייתה זרוקה. קינאתי בה אז על הצחוק המתפרץ. על הנכונות לטייל, ללכת ולא להגיע ומאז נראה שכל מה שהיא רוצה הוא למצוא. לגעת. לעצור.

כל העולם שלי מונח לפניה או לפחות כך נדמה לי

"את מתרגשת?", היא מחזיקה לי את היד פתאום, נרגשת

"מאוד", עניתי לה והתחלתי לספר לה את הפחדים שמלווים אותי

היא מאשרת אותם

"אני כל-כך מעריצה אותך", היא אומרת ואני עדיין אוחזת בחוטים של הכאב

רואה את עצמי מבפנים כל-כך ללא הפרדה בין הטוב לרע. כמו דמות אחת טבועה בעולם אחר.

"קשה להסביר", אני אומרת לה ומנסה בכל זאת, "יש בי שנאה כל-כך גדולה", אני נאנחת, "אולי אלו החוטים של השנאה שלא נותנים בי מרגוע ולא רק הכאב"

"אין דרך להתחיל לאהוב?", אני שואלת אותה והעיניים שלי מתרחבות, אני מרגישה אותן נפקחות עוד ואז בבת אחת מוסטות ממנה להסתיר קצת מהדמעות

"רק דרך אחת ", היא מחייכת אלי כמו אחת שיודעת לאהוב

"פשוט תאהבי את עצמך, אני אוהבת אותך", היא אומרת

אני מחייכת

מלקקת את הכפית בניסיון ללקק כמוה, ככה, לא חושנית ולא מנסה

רק להיות נאהבת מול עצמי, מולה, עם אותם החוטים שמושכים אותי למטה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s