מוכרחים, מוכרחים להיות שמח

 

"מוכרחים להיות שמח !מוכרחים להיות שמח! מוכרחים ,מוכרחים להיות שמח!"

השיר התנגן שוב ושוב בדיסק הישן שאבא שלי הביא הביתה, לא היה לי מושג מאיפה הוא הביא את הדיסק ,בטח לא קנה.  תמיד היה מניח  במכונת הדיסקים ואמא שלי הייתה מזמזמת אותו בלי הרף. כשהייתי קטנה בלי גומות ועם עיניים גדולות ,שחורות ועצובות הרגשתי סתירה פנימית עמוקה.

אבא שלי עם זקן ופאות היה מקשיב לשיר שמח וניסה להיות שמח אבל אפילו בעיניים הילדותיות שלי הצלחתי לראות שהוא לא שמח ושהוא אפילו די עצוב. ואמא שלי גם היא ,ניסתה להיות שמחה אבל רוב הזמן פשוט הייתה כועסת עליו על שלא הצליח לתת לה את מה שרצתה ועל שלא הצליח לעשות כלום מלבד לשבת ולחלום, להרהר על מה שהיה רוצה שיהיה לו.

וכמה ששנאתי אותו על כך, על כך שחי חיים כפוליים –חלם וחי מציאות אחרת אבל הייתי בדיוק כמוהו וראיתי איך אט אט השנאה הגדולה שרכשתי כלפיו היא אותה השנאה שרכשתי כלפי עצמי. וכך כשגדלתי בימי שישי באופן קבוע היה מעביר לנו בארוחת הערב שיעורים קצרים על שמחה ועל שבת יפה ועל חגים מבורכים ובעצם כלום לא היה ממש שמח.  וככה הלכתי והתרחקתי מהדת, הלכתי והתרחקתי ממנו וככה גדלה הביקורת ,וההתרחקות שלי מעצמי.

 

" תה עם נענע ולימון , בשביל מי?", המלצרית התקרבה לשולחן שישבנו בו  הוא ואני.

"בשבילו" , אמרתי ,"וההפוך בשבילי, תודה".

המלצרית הניחה את המשקאות על השולחן בצורה הפוכה . זה די תבוסתני בשבילי לשבת בבית קפה ולא להישמע. הקול שלי חלש מידי, חשבתי לעצמי. בג'ינס צמוד ובחולצה רפויה עם שיער צבוע אסוף גבוה ועגילים נראיתי הכי לא דתייה שיש . מולי יושב בן זוגי לחודשים האחרונים , עם כיפה קטנה וכרס קטנה מביט בי ולוחש , "קחי.", הופך את סדר הכוסות , מגיש לי סוכר מתקרב ומנשק אותי נשיקה ארוכה.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", שאל אותי כשהוא מתרווח על הכיסא בתנוחה שעוררה בי עצבים בלתי מובנים.

"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה", חזרתי אחריו רק כדי לגלגל את השאלה בין השפתיים, בין החלומות. איזו מין שאלה זו לשאול אחרי הכרות כל-כך ארוכה, חשבתי בכעס , הרי אני חושפת בפניו כל יום או יומיים את חלומותיי, את הדברים הכי קטנים והוא שואל אותי במין לגלוג מתנשא. אדם שכבר מצא את מקומו בחיים , שכבר שנים הוא עושה את מה שהוא אוהב בניחותא ואני שלא מוצאת את עצמי ונאבקת רק כדי להיות יציבה ושונאת את עצמי על ההאבקות המיותרת הזו, חוזרת אחר דבריו.

"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ובכן , אני כבר גדולה", עניתי והוא, מופתע  מהקול הרם שפתאום יצא ממני ענה בהתגרות

"את ילדה"!

הוא עייף , רוצה לישון ,אני רוצה להיות מאושרת . הוא לא אוהב להתפרע ,אני מחפשת מקום שיוכל לתת לי להיות מי שאני והוא נותן לי מסגרות ,חונק לי את החופש ובכל זאת אותו אני אוהבת ובדמותו המשתנה אני רואה לפעמים את אמא ואבא שלי.

כבר חצות, מול הדירה שלי אנחנו רואים קבוצה של ברסלבים רוקדים עם מוסיקה חזקה ושמחה

"מוכרחים להיות שמח! מוכרחים להיות שמח! מוכרחים ,מוכרחים להיות שמח!" והלב שלי בוכה.

"הם בטוח מעשנים משהו", הוא אומר בקול צורם שפוצע לי את הלב. ואני חושבת לעצמי עדיף לעשן ולהיות שמח מאשר להיות עצובה כמו שאני עכשיו.

אבל אני שותקת .יש דברים שהוא לא אוהב לשמוע  ובראש אני חושבת עזבתי את הבית , עזבתי את אבא ואמא שנראו לי תבוסתנים ולא מאושרים כדי לחוות את האושר שלי אבל האושר לא בא, אלא רק השיר הזה שרודף אותי ואני מוכרחה ,מוכרחה להיות שמחה. אבל האושר , האושר איננו .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s