פירורי מלח

בפינה של השולחן הוא נראה קורן, אדם שמח וטוב, כשמתקרבים קצת יותר רואים את הזקן הלבן, המדובלל שמושך בחוטים לא נראים של סלידה מהחיים הנמשכים ככה סתם. ישבתי לידו, הפרדתי את הכאב שלי משלו באמצעות אנשים אחרים, חזקים יותר שהעור שלהם מבודד אותם מהמילים השלוחות שפרעו בו שתיקה של שנים.

בפינה של השולחן הוא מתיישב, כמעט מוסתר אבל כולם מרגישים בו, בכל מילה שלא נאמרת, בכל מבט.

"אנשים כמוהו לא צריכים לדבר הרבה, יש להם הילה" , אומרים עליו אנשים ואני יודעת בלב אבא שלי הוא בן אדם עצוב, מנותק ואני דומה לו קצת, לפעמים.

"יש בארון שקיות גדולות" הוא אומר לי בשקט, אני מוציאה אותן. נעמדת על השרפרף החום הגבוה עם רגליים ארוכות ומושכת את השמלה להסתיר קצת מהגוף שלי. אני יודעת שהוא מביט בי במבט בוחן, ביקורתי. כואב לו שיצאתי דומה לו. כואב לו שנולדתי אדם מרגיש, מרגיש מדי, כואב לו שהעור שלי הוא קצת אוויר ושאני גדלה ולא מתרבה.

בפינה בסלון העציץ שקניתי ליום הנישואים שלהם פורח, הפרחים שבו צהובים , העלים בצבע הירוק דהו , אני מניחה את הכוסות על השולחן לידו ומתיישבת. המוזיקה שלו , שהוא תמיד משמיע לעולם בקולי קולות, הקולות הרוחשים בתוכי, נפרדים ומתחברים שוב ושוב.

אני מסדרת את הכוסות במהירות, רוצה לסיים ולשמוע את העולם שלי בלי הערבוב שלו. המראה הגדולה ממחישה לי את התנועות החסרות שלי. היא שם מולי כל זמן שאני חוזרת הבייתה גורמת לי לרצות לקום , להרים קצת את השמלה , לצבוע את העיניים בשחור ולחזור להיות זאת שחיה על הקצה.

ואיך היא מתרגשת לעמוד בצד ולראות אותי מתקרבת אליו קצת, העיניים שלה דומעות . היא באמת מאמינה שנשיקה קטנה שאני נותנת לו לפני יציאה תהפוך אותנו למשפחה מאושרת, אמא אבא וילדה קטנה. והוא משתף איתה פעולה , מעביר אליה גלים של תקווה .

במקלחת אני פורעת מעלי את הימים האלו שרציתי להיות ילדה רגילה, ונזכרת בימים שנאבקתי וצרחתי את האמת שלי מולו. מתנקה מהערבים האלו שבהם ניסיתי לחפש נחמה ואולי אהבה והייתי נפגשת מול כעס שלו.

"את יוצאת?" שמעתי דפיקות בבטן .

"יוצאת לאן?" , שטפתי את הסבון מהפנים שהפכו לצבע חום אפרפר.

"אני יוצאת", חלפתי על פניה במגבת אדומה.

"את מרטיבה את כל הרצפה", נזפה בי שוב השותפה ולרגע הרגשתי בבית הקטן שלא רציתי לחזור אליו.

"איך עבר עלייך היום", אמא שלי מתקשרת, מתעניינת בהתלהבות. "בסדר", משכתי את הפוך מעל הראש, נשכבתי לצד יחד עם כאב העבר.

" אולי תבואו השבת?", היא מנסה לגשש . הפכתי צד, הדלקתי את האור , פתחתי את הפה, סגרתי שוב בשתיקה.

"אמא, איפה אבא?",

"אבא ישן", היא אומרת בדכדוך.

שתקתי. הוא תמיד ישן מוקדם, הרהרתי.

"ואת, למה את לא ישנה?" ,

"אני לא נרדמת", היא נאנחת.

"אני נרדמת", עניתי. ושוב החלפתי צד.

עם השמיים מעל ניהלתי דיון למה הוא נרדם ואני לא

והפסדתי.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s