פתקיות לאבא

 

לפעמים אני כותבת בתוך פתקיות קטנות את מה שיכלנו להיות.

אבא שלי ואני.

תחת הכיפה שלו או לפעמים הכובע, אני לא מצליחה לדעת את המחשבות שלו

ותחת השיער הפרוע, לעיתים שלי

הוא לא יכול לדעת מה הן המחשבות שלי.

אבל, בעוד שני מנסה להיות בסדר מולו

הוא , מכונס בתוך עצמו

ולא מפסיקה לעבור לי המחשבה בראש- מה אם היינו מתנהגים כמו אבא ובת?

מה היה קורה למשל- אם הייתי יכולה לשבת לידו ולספר לו על ההתלבטויות שלי?

מה היה קורה אם הוא היה מתקשר אלי,  שואל לשלומי ומספר לי שלפעמים הוא מרגיש בודד?

מה היה קורה לו הוא היה מצליח לספר לי על העבר שלו, על המלחמות שהשתתף בהם, על הרצון שלו לשנות את העולם ועל הווידוי שגם את העולם הפנימי שלו הוא לא באמת הצליח לשנות?

ועדיין, בשולחן שישי כאילו מפרידות בנינו כל הצלחות הקטנות עם הסלטים הצבעוניים

שכמו מונחים שם- רק לשם ההפרדה.

 

כמה אני שונאת  להיות דומה לו ולהסתיר את הפנים האמתיות שלי.

וכמה אני שונאת את המודעות המלאת רגישות שלי, זו שרואה כל הבעה בפנים שלו.

זו שמרגישה בתוך הגוף, עמוק,

 את המילים הקטנות שלו, אלו הממהרות לשפוט ולהטיח מילים

המילים שיודעות להעמיס את העבר שלנו ולחדור דרכו אל תוך ההווה ואל- תוכי.

 

וכמו שתי דמויות בתוכי- זו השונאת וזו המרחמת

אחת שמאמינה בהגשמה והשנייה-  הביקורתית שיצאה מהדמות שלו 

מתהלכות להן יחד

זו שעולה על במות ומקריאה את הנפש

וזו שחוזרת חולה אחרי שחשפה את הלב שלה ונשאבה החוצה

זו שכותבת ומפרסמת את האמונות שלה, הרגשות שלה

וזו שמתקשה להסתכל בעיניים לאנשים שפוגשים אותה במקרה ברחוב

או בשדרה ומספרים שקראו, שראו שהרגישו את מה שכתבה.

וכמו שתי דמויות בתוכי אני ממשיכה

להזין את הדמות הזו שמגשימה

ולנסות להרדים את הדמות הזו שמבקרת, ששונאת.

בזמן אחר, אני חושבת

בזמן אחר, כשאוכל באמת לשבת מולו, או לעמוד- זה לא באמת משנה

אבל כשאוכל לומר לו-

אבא,   זו אני ואני לא מושלמת.

אני יודעת שעשיתי טעויות

ושאתה מאוכזב שלא בחרתי לגמרי בדרך שלך

ושאני דומה לך מבפנים יותר ממה שרצית, יותר ממה שאני הייתי רוצה.

אני יודעת שעשיתי טעויות  אבל גם אתה עשית

אני מוכנה לסלוח על מה שלא היית לי- ועל מה שלא תהיה, כנראה- לעולם

אבל פעם אחת, רק פעם אחת אני רוצה שתהיה גאה בי

ותראה שאני לא מוותרת על החלומות שלי

כי אני רואה את התמונה שלך

ואני…

אני רוצה חיים מלאים ולא רק מדומיינים

אני רוצה לראות את האמת שלי רוקמת מציאות בעולם.

הייתי אומרת לו

 שלמרות העיניים הביקורתיות שלו

לפעמים, אני מצליחה לזהות בהן את פרצי הצחוק הבהירים

אלו שפתאום ורק קצת מצליחים למחול  על העבר שנגמר

אותם פרצי צחוק שלעתים זורקים לעברי איזשהו עידוד  שאומר-

את בדרך הנכונה

וגם אם לא,

אני מדמיינת שכן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s