מכתב שני

"בחג השבועות תעשה לך.."

לאורך החג ליוותה אותי תחושה לא חדשה, כזו שהולכת איתי כבר שנים.

נסענו לתל אביב וכל הדרך על הקטנוע ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר ללכת לים, להיות כמו כולם, להנות ובאמת נהנתי אבל שמתי לב שרוב ההנעה נובעת מתוך הרצון לא להיות במקום התקוע. שרוב הפעולות לא מגיעות מתוך חשק אדיר לעשות אותן אלא יותר מתוך רצון לא להישאר במקום שבו אני נמצאת והמחשבה הזו ציערה אותי.

בזמן שהיינו בתוך הגלים והשמש הייתה טובה אלינו שיתפתי אותו וביקשתי ממנו שיבטיח שיחד נוכל להקשיב יותר ללב, לנשמה, למה שבאמת בוער בנו אבל בפנים לאורך כל החג כתב לי הלב שיר עצוב: "מלכתחילה אני חייה בפשרה כי הדבר שאני רוצה יותר מכל לא אפשרי ולכן כל דבר שאני עושה הוא מתוך מקום של- מה הכי פחות יגרום לי צער".

IMG-20180510-WA0066

מצאנו את עצמנו כבר חזרה על הקטנוע, קלים יותר. הגלים והמים, הענבים והרוח של הנסיעה עזרו  לנו להרגשי שאנחנו בתנועה ואז הוא נכנס בנו. רכב כחול. תוך כדי הנסיעה חשבתי  אם לנעול נעלי ספורט ולרוץ איתה או להישאר בתוך הבית ולהשאיר את התחושה הזו  שלא תברח לנו ואז ראיתי אותו מגיע, הספקתי להזהיר אותו מקדימה אבל כמו בדברים שכאלו, שהשניות חולפות בתוך הגוף כבר מצאתי את עצמי עוד רגע עפה מהקטנוע ובנס החזקתי בו. לא נפלנו אבל הרגל שלי השתפשפה חזק וכשניסיתי לרדת מהקטנוע, לא יכולתי לדרוך על כף הרגל ובטח שחשבתי. חשבתי על חג מתן תורה. חשבתי על החוסר הרוחני בחיים שלי. חשבתי כמה אני לא שייכת. לא למקום שבאתי ממנו ולא מקום שאני כביכול נמצאת בו. וכשירדו לי דמעות על הפצע הגדול, שרף לי על הזמן הזה שאני מעבירה לא מתוך חיבור לנשמה אלא מתוך רצון עמוק ופשוט להפסיק להרגיש את הכאב הזה של לא להיות שייכת.

ישבתי שם על המדרכה כשאנשים נאספים ומציעים לי מים, קרח, גלידה ואומרים יהיה בסדר אבל ידעתי שהם לא מבינים שהמכה הזו רוצה לתת לי פסק זמן מהעולם שאני לא רוצה להשתייך אליו. ידעתי שהמכה הזו הגיעה בחג השבועות, כי מישהו הרגיש שהנשמה שלי הולכת לאיבוד ושאני סובלת יותר מדי זמן מחוסר חיבור לדבר שאני רוצה יותר מכל. אני יכולה בקלות ליפול למקום הזה ולומר בגלל שנסעתי בחג השבועות נתקע בי רכב, בגלל שעשיתי משהו אסור קיבלתי עונש. אבל באמת בזה אני מאמינה?

ובכל זאת מצאתי את עצמי בוכה ומתקשה להסביר אפילו לו

והבטחתי להתמסר עד כלות לנשמה הזו

ולא ידעתי איך ובבית החולים כשהגבס סגר לי את הרגל ולא יכולתי לנשום יכולתי רק לראות את הקירות בבית ואת הספרים בבית וחשבתי רק על המילים שאולי יגיעו אלי מחדש ואולי סופסוף אהיה אמיצה ואלך עד הסוף ואכתוב עד הסוף ואוכל ליצור ורציתי להאמין שלא אפול שוב לספק, לחוסר ערך. שלא אתן לעולם שבחוץ להיות גדול יותר מהעולם שלי, בפנים ונשבעתי לעשות כל מה שאוכל כדי להיות מעושרת. והוא נשבע יחד איתי.

 

 

 

2 תגובות בנושא “מכתב שני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s