מכתב שלישי

חזרנו אתמול מארוחת ערב אצל המשפחה שלו, כשהוא התכופף שוב במדרגות כדי להעלות אותי על הגב ירדו לי דמעות ושאלתי אותו אם הוא חושב שזה עונש? הוא אמר שלא ומה פתאום.

**

יום שבת. השעה 19:16 בערב, בעצם ממש עכשיו

לא בזבזתי את השבת הזו. יצרתי. כתבתי הרבה, צבעתי, ציירתי. לא בזבזתי

איך הנשמה מרגישה?

פחות חלולה. אני לא יודעת אם בכוונה התאמצתי כל כך הרבה לא לנוח

אני כבר לא יכולה יותר להרגיש את החלל בתוכי

למרות שאני כבר לא מפחדת ממנו כמו פעם

אולי הריק הוא הסימן שלי ליצור

או שאולי אני שוב בורחת דרכה.

יום שבת היום, אלוהים. כבר חודש אני בקושי יכולה לצאת מהבית

הרגל שלי עדיין שבורה

כל דבר כמעט הוא צריך לעשות בשבילי

לא, זה לא כיף לי כבר

לא, זה לא כמו פעם שהיינו קטנים

אבל התחלתי לצייר ולנגן יותר

ואני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי יצירה

אני מקבלת את ההבנה שיכול להיות מאוד שהייתי צריכה להביס את ההיגיון

כדי לקבל קצת את האמת

אני מבינה יותר שהאנשים שגדלתי ומהם למדתי לא יכלו לתת לי את מה שבאמת הייתי צריכה

אני מבינה יותר שהגיע הזמן לתת לספק ללכת

וזה כל כך קשה

למדתי לטפח את הספק. הוא נתן לי במה נוחה להסתתר

אני לא יכולה עוד לפחד

לא יכולה יותר לא לכתוב עלייך, עלי, עלינו

כנראה שזה לא עונש, אם יש דבר כזה

כנראה זו בקשה שלי מפנים

אולי שלך אלי.תמרה

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s