קטגוריה: פרוזה

משמעות

משמעות
זו מילה גסה,
כביכול היא מניחה עצמה בתוך קפלים רכים של החיים
אבל אני יודעת עד כמה מתוחכמת היא יכולה להיות
עד כמה ניתנת לפרשנות העיניים, לפרשנות הצלילים
עד כמה אנחנו האנשים, יכולים להיות יפים וחכמים וכל יכולים
וביום אחר מצמצמים את העיניים חזק ורוצים להחליף בוקר אחד
באחר
אבל היום העיניים שלי פקוחות וסגורות לסירוגין
וזה בסדר
למצמץ ולרצות גם וגם וגם
ופתאום לא לרצות דבר רק שקט או נחמה
כל עוד יש בשביל מה
ואני
יש לי עבור מה

ציפור הנפש מתנדנדת

היו ימים שציפור הנפש שלי כמעט מתה. לא שמעתי אותה שרה בתוכי את המנגינה שגורמת לי לקום אליך. גילתי שבתוך הדירה שלי שומעים את המנגינה של "ציפור הנפש" מצלצול בית הספר. נדבקתי לשמשה. עד שהחלון נשבר לי פתאום באמצע הלילה.
זו מנגינה חיצונית, חשבתי שזה רמז להדליק את הציפור שלי לא דרך המציאות אז התיישבתי לכתוב.
המילים קצת התרחקו ממני מאז שהתחלתי לחפש סיבה הגיונית לרגשות שלי. לצורך ללכת כל הזמן. לצורך לא לרצות את מה שכולם כמעט רוצים.
"למה אני רוצה אחרת?", שאלתי אותו בשבת בבוקר בדמעות. "ולמה אתה רוצה אותי?", רציתי לשאול אותו.
למה המאבק הזה תמיד ממשיך בין מה שאני רוצה למה שכביכול רוצים שאר האנשים. למה בסיורים בתוך בתי האנשים, בתוך החיים שהם חושפים אותי אליהם אני רוצה רק להתרחק ולמצוא את אלוהים שלי שיבטיח לי- את תחיי אחרת. את תוכלי ליצור כאן משהו שלא נמדד בארוחות גדולות מול טלוויזיה גדולה.
האם הגוף נמדד גם הוא דרך אורך הנשמה ?

**
כמעט חודשיים אני מתעוררת באמצע הלילה וחושבת על משמעות. פתאום כל האנשים שפעם אוהבים אותי עולים אלי לרגל. אני מתביישת לישון איתו ולחשוב עוד על רגש מחליף צורה. אחר כך אני מעירה אותו ומספרת לו על הנשמה הבוכה שלי.
פעם חשבתי שאוכל להיות שלמה רק עם אנשים שבאים מהמקור שבאתי אני, לאט לאט אני מגלה שמה שמחבר אותנו באמת הוא הרצון לשיר את הנפש שלי בתוך מקומות. הוא חולם בדיוק כמוני משמעות.

התפקעות

13147445_495238287352251_6429457530090279508_o.jpg

"הרבה זמן לא התפרענו".

את אומרת לי. פתאום, בין סירים גדולים שאת מבשלת. העיניים שלך בתוך משקפיים שאני שונאת .
תמיד לעת ערב כשאת מותשת כבר מהיום שעבר בציפייה את פחות יפה. השמלות מתחלפות לחליפות של לילה. לא מחויטות, מחטיאות את המטרה שלשמה יצרו אותן.
נכון" , אני אומרת.
משקרת . לך.לעצמי. משקרת המון.
את לא רואה –
את השקרים בתוך הידיים שלי, העמוסות טבעות .את לא מזהה את הריק בין הצמידים הצבעוניים שמוסיפים קצת ייחוד במקום שאין.
"בואי נעשה היום משהו שלא עשינו", את ממשיכה. הופכת אותי שותפה לחיים הסואנים שלך.
לא בא לי. אני רוצה לומר. אמת.
על השולחן מונחות הצלחות. בין סלט אחד לאחר את תפהקי. העיניים שלך שציירו שחור במיוחד בשבילי יראו לי מגוחכות פתאום.
כל כך הרבה מאמץ בשביל אחד שלא בא.

וההתפרעות המיוחלת
והתפקעות הנפש
שוכנות שתיהן בתוך כוסות היין עם הנוזל הזול. האדום. שמשכיח כאבים לכמה שעות.
והירקות המאודים בתוך מרק חם מחממים את גרעיני ההזיה המתמדת
של האהבה
זו שקיימת באגדות
זו שתתקיים במציאות הצג עוד

את

13996298_10154375246222403_6757572044379470382_o
היי את.
רציתי שתדעי איך לחבר שני משתנים לשלם. בשביל זה לא חייב לאחוז בהם ולהניחם אחד על השני . גם לא חייב לאחוז בהם כלל .
רציתי שתדעי שכדי לחבר שני משתנים לשלם לפעמים צריך לפתוח את הידיים ולתת להם ליפול. ממך. ליפול למקום שאין לך מושג מהו.
רציתי גם שתדעי שלפעמים חייב לעזוב הכל וללכת למקום אחר כדי למצוא משהו שאולי אף פעם לא פגשת.
קוראים לזה חדש.
אני יודעת. בטח את חושבת שהכל במחשבה ואת צודקת. אבל אפשר לרגע אחד להאמין שהמחשבות גם הן יכולות להשתנות.
הנה, כבר עכשיו את חושבת על שלם בדרך רפויה.
אולי ברגע הבא תוכלי לצייר שמחה בשירה
או אולי לרדת ולעלות במדרגות שלך מבלי ליפול חזק.
היי את, רציתי לומר לך שלפעמים את יפה בשתיקה ומותר לך גם לצעוק חזק.
אחרי הכל אף אחד בלילה לא רואה לך את החלומות. זו רק אני ואת. ובנינו אז ,את הכי שלמה.

 

הידיים שלנו

unsplash_stock_photos-1024x683
הרבה תפיסות מונחות בתוך מזנון ספרי הקודש שלך.
פעם בתוך ענני החושך רציתי לחתוך מילים קדושות ולפזר אותן על הנשמה שלך
חשבתי אולי יוכלו לערער בקיומן את הקיום שלך
אחר כך ניסיתי לשכוח את עצמי
למרות כל מה שהיית
כל מה שהייתי
כל ייסורי הנפש שעלו ובעטו בי
רק בגלל שאתה זה אתה
ואני לא מכוסה בדבר
הספרים שלך והחיפושים השקטים
הפכו אצלי לאותו החיפוש
אלוהים בורח לנו, אבא
בתוך החיים
משחק איתנו אמת
לפעמים ברגעים שהוא נוגע קרוב
אני לא רואה אותך
כי איך יכול להיות
אדם קרוב אליו כל כך
ובכל זאת כה נשלט, סהרורי, עצוב?

הידיים שלנו
העיניים
כל האיברים הפנימיים
מהולים בדבש מדבק
נדבקתי ממך
במחלת המהות
הדרכים בלתי נגמרות
השירים והמילים הכתובות
המחלה הזו קוראים לה אהבה
קוראים לה רגש
לפעמים אני חושבת שקוראים לה
אלוהים

 

חוטים של כאב

mspheres3

יש חוטים לכאב, אני אומרת לה כשאנחנו מתיישבות שוב באותו המקום הקבוע

היא מניחה את הידיים שלה באותה תנועה של חשיבות ומקשיבה לי

אני אוהבת לראות איך שהיא מקשיבה לי, כמו מצאה אדם שמדבר את השפה שלה בצורה עילגת קצת

ואז שוב היא מרימה את הרגליים כמו בטקס קבוע ועוטפת אותן עם הידיים .

"מאיפה מגיע הכאב?", היא שואלת אותי

אני שותקת

היא ממשיכה לחכות לתשובה. נואשה מכל-כך הרבה דברים בעצמה אבל בי יש בה עוד תקווה

אני צוחקת

"מכל-כך הרבה דברים", אני עונה לה אחרי כמה רגעים שנראים ארוכים ומתקשה להרחיב

"אבל למה התכוונת כשאמרת שיש חוטים לכאב?", היא שואלת, מנסה לקחת אותי צעד אחד קדימה

אני מסתכלת בה וצר לי

צר לי על שתינו

שתי חברות , חברות של שנים

האם פעם אחת הצלחתי להסביר לה באמת מה החשיבות שלה בחיים שלי?

האם פעם באמת הצלחתי לתת לה לרגע כוח כמו שהיא נותנת לי בימים שבהם החברות איבדה ערך של זמן?

היא לא יודעת, אני מנחשת, לא יודעת כמה הלב שלי כבר צר מלהכיל אנשים וכמה היא מונחת היטב שם. בה אני לא נוגעת במחשבות שליליות, עליה רק לעיתים אני מדברת בביקורתיות רוב הזמן אני מבקשת תפילות ממי שיכול להביא לה את מה שלו היא זקוקה באמת.

"חוטים של כאב שמושכים אותי למטה. חשבת על זה פעם?"

אני מוסיפה ,"אירוע כואב אחד מושך אירועים דומים אחרים ואז כמו במערבולת אני מתמוטטת לתוך עולם מיוסר של אובדן ונטישה"

"אני מבינה", היא אומרת ומסתכלת עלי בעיניים של אחת שמבינה.

והיא עוד איך מבינה , אני רואה את זה לפי העיניים שלה שמצטמצמות כל פעם כשאני מזכירה את הבדידות או את הרצון להתמזג עם אדם ולהישאר אחת.

"את זוכרת שסיפרתי לך על אבא שלי..", היא אומרת ושוב מניפה את התלתלים שלה הצידה, "אז עכשיו הכל בסדר, לפעמים פשוט צריך לחמול, בעיקר על עצמנו"

"סיפור חיי", מלמלתי ושוב צחקתי את הצחוק הזה שנשמע יותר כמו חריקה של דלת ישנה כזו, שאפשר בקלות לשמן אותה ולהחזיר אותה לימיה היפים. היא נשענת על השולחן הלבן ומערבבת בנימוס את ההפוך עם החלב סויה שלה, לוקחת עוד ביס מעוגת הגבינה ומלקקת לאט את השפתיים.

היא לא חושנית ומעולם לא הייתה. גם כששכחה עצמה בהודו והכירה אותי לראשונה היינו מטילות בין השווקים, היא הייתה זרוקה. קינאתי בה אז על הצחוק המתפרץ. על הנכונות לטייל, ללכת ולא להגיע ומאז נראה שכל מה שהיא רוצה הוא למצוא. לגעת. לעצור.

כל העולם שלי מונח לפניה או לפחות כך נדמה לי

"את מתרגשת?", היא מחזיקה לי את היד פתאום, נרגשת

"מאוד", עניתי לה והתחלתי לספר לה את הפחדים שמלווים אותי

היא מאשרת אותם

"אני כל-כך מעריצה אותך", היא אומרת ואני עדיין אוחזת בחוטים של הכאב

רואה את עצמי מבפנים כל-כך ללא הפרדה בין הטוב לרע. כמו דמות אחת טבועה בעולם אחר.

"קשה להסביר", אני אומרת לה ומנסה בכל זאת, "יש בי שנאה כל-כך גדולה", אני נאנחת, "אולי אלו החוטים של השנאה שלא נותנים בי מרגוע ולא רק הכאב"

"אין דרך להתחיל לאהוב?", אני שואלת אותה והעיניים שלי מתרחבות, אני מרגישה אותן נפקחות עוד ואז בבת אחת מוסטות ממנה להסתיר קצת מהדמעות

"רק דרך אחת ", היא מחייכת אלי כמו אחת שיודעת לאהוב

"פשוט תאהבי את עצמך, אני אוהבת אותך", היא אומרת

אני מחייכת

מלקקת את הכפית בניסיון ללקק כמוה, ככה, לא חושנית ולא מנסה

רק להיות נאהבת מול עצמי, מולה, עם אותם החוטים שמושכים אותי למטה.

 

פתקיות לאבא

 

לפעמים אני כותבת בתוך פתקיות קטנות את מה שיכלנו להיות.

אבא שלי ואני.

תחת הכיפה שלו או לפעמים הכובע, אני לא מצליחה לדעת את המחשבות שלו

ותחת השיער הפרוע, לעיתים שלי

הוא לא יכול לדעת מה הן המחשבות שלי.

אבל, בעוד שני מנסה להיות בסדר מולו

הוא , מכונס בתוך עצמו

ולא מפסיקה לעבור לי המחשבה בראש- מה אם היינו מתנהגים כמו אבא ובת?

מה היה קורה למשל- אם הייתי יכולה לשבת לידו ולספר לו על ההתלבטויות שלי?

מה היה קורה אם הוא היה מתקשר אלי,  שואל לשלומי ומספר לי שלפעמים הוא מרגיש בודד?

מה היה קורה לו הוא היה מצליח לספר לי על העבר שלו, על המלחמות שהשתתף בהם, על הרצון שלו לשנות את העולם ועל הווידוי שגם את העולם הפנימי שלו הוא לא באמת הצליח לשנות?

ועדיין, בשולחן שישי כאילו מפרידות בנינו כל הצלחות הקטנות עם הסלטים הצבעוניים

שכמו מונחים שם- רק לשם ההפרדה.

 

כמה אני שונאת  להיות דומה לו ולהסתיר את הפנים האמתיות שלי.

וכמה אני שונאת את המודעות המלאת רגישות שלי, זו שרואה כל הבעה בפנים שלו.

זו שמרגישה בתוך הגוף, עמוק,

 את המילים הקטנות שלו, אלו הממהרות לשפוט ולהטיח מילים

המילים שיודעות להעמיס את העבר שלנו ולחדור דרכו אל תוך ההווה ואל- תוכי.

 

וכמו שתי דמויות בתוכי- זו השונאת וזו המרחמת

אחת שמאמינה בהגשמה והשנייה-  הביקורתית שיצאה מהדמות שלו 

מתהלכות להן יחד

זו שעולה על במות ומקריאה את הנפש

וזו שחוזרת חולה אחרי שחשפה את הלב שלה ונשאבה החוצה

זו שכותבת ומפרסמת את האמונות שלה, הרגשות שלה

וזו שמתקשה להסתכל בעיניים לאנשים שפוגשים אותה במקרה ברחוב

או בשדרה ומספרים שקראו, שראו שהרגישו את מה שכתבה.

וכמו שתי דמויות בתוכי אני ממשיכה

להזין את הדמות הזו שמגשימה

ולנסות להרדים את הדמות הזו שמבקרת, ששונאת.

בזמן אחר, אני חושבת

בזמן אחר, כשאוכל באמת לשבת מולו, או לעמוד- זה לא באמת משנה

אבל כשאוכל לומר לו-

אבא,   זו אני ואני לא מושלמת.

אני יודעת שעשיתי טעויות

ושאתה מאוכזב שלא בחרתי לגמרי בדרך שלך

ושאני דומה לך מבפנים יותר ממה שרצית, יותר ממה שאני הייתי רוצה.

אני יודעת שעשיתי טעויות  אבל גם אתה עשית

אני מוכנה לסלוח על מה שלא היית לי- ועל מה שלא תהיה, כנראה- לעולם

אבל פעם אחת, רק פעם אחת אני רוצה שתהיה גאה בי

ותראה שאני לא מוותרת על החלומות שלי

כי אני רואה את התמונה שלך

ואני…

אני רוצה חיים מלאים ולא רק מדומיינים

אני רוצה לראות את האמת שלי רוקמת מציאות בעולם.

הייתי אומרת לו

 שלמרות העיניים הביקורתיות שלו

לפעמים, אני מצליחה לזהות בהן את פרצי הצחוק הבהירים

אלו שפתאום ורק קצת מצליחים למחול  על העבר שנגמר

אותם פרצי צחוק שלעתים זורקים לעברי איזשהו עידוד  שאומר-

את בדרך הנכונה

וגם אם לא,

אני מדמיינת שכן.

פאה סגולה

בפאה סגולה וחצאית מתנפנפת תואמת יצאתי לרחובות המחופשים להרגיש קצת מיוחדת, "הלוואי שכל יום היה פורים ", אמרתי לה בטלפון ,רגע לפני שנפגשנו ובתוכי הרגשתי שמחה כזו אמתית, תחפושת על תחפושת תמיד גורמת לי להרגיש חופשיה.

היא עמדה שם עם האוזניים השחורות שלה, המאורכות , עם חצאית שתפרה בעצמה ואיפור דרמטי, מהסוג המושקע.

"היי!", אמרתי בהתלהבות . התקרבתי לנשק.

"שהאיפור לא ימרח לי", היא אמרה במהירות והתרחקה. מצמצה שפתיים ובעיניים מלאות חשיבות עצמית הוסיפה,

"שעות התאפרתי!"

איך היא עומדת לה שם זקופה, גבוהה ורזה ,מאוד רזה עם כל התסביכים שיש בה, עם כדורי הדיכאון שהיא לוקחת , יחד עם חבר שכבר שנה היא לא יודעת אם היא אוהבת , עומדת שם ומרגישה שווה. ואני עומדת לידה עם הפאה הבובתית והנצנצים הזהובים על הפנים ומרגישה כבויה .

"אוקי", חייכתי, "אולי נשתה משהו?"

אבל היא לא שותה הרבה, וגם לא בא לה להתערבב ולרקוד, סתם נעמדת לה ליד הבר עם חצי סיגריה בפה וחצי חיוך. והם מגיעים אליה. שני גברים . אחד מלא ונמוך , השני בהיר וארוך הם ניגשים אל הבר ומתחילים איתה. שיחה מונוטונית על תחפושות , ויין . אני מפהקת אבל היא זוהרת ולרגע היא נראת לי נסיכה שעברה מסע קשה אבל בסוף מצאה את עצמה.

"תגידי לי", אני נזכרת בשאלה שלו לפני שנה. אני הייתי מכשפה והוא היה בכובע כתום מפרווה, מחויך. מתקרב אלי כל-כך קרוב שאני לא שומעת את הרעש מסביב רק מריחה שוב את הריח של האהבה הלא מוסברת , הלא נגמרת שלי אליו.

"למה התחפשת"? , הוא שאל בקול גבוה, תמיד דיבר גבוה גם כשניסה לומר לי דברים יפים שמיועדים רק בשבילי. אבל באותה מסיבה כשהמוזיקה ידעה להסתיר חלק מהמילים, הייתי שלו. והייתי מאושרת .

"את כל-כך מיוחדת", הביט בי מקרוב ובאותה מסיבה באורות הבוהקים ובתחפושת , ידעתי שהוא מספר לי אמת.

המוזיקה התחלפה , שמעתי אותה צוחקת, רוכנת כלפי הגבר הפחות יפה.

"את באה לרקוד?", היא נעמדה פתאום, ולקחה אותי חזרה אל המציאות. הסתכלתי בה ולרגע קצת שנאתי אותה .

"אני קצת עייפה", אמרתי והלכתי לחפש את מה שגרם לי להרגיש הבחור עם כובע הפרווה.

שם, מול המראה בשירותים, סידרתי את הפאה הסגולה, מתחתי את החצאית ושיננתי משפטים מנחמים. אבל הארנבת שבחוץ גרמה לי להתגעגע למשהו שכבר נגמר. אני לא מקנאה בה, אמרתי לעצמי , מגיע לה להיות מאושרת, מותר לה לפעמים גם להתעלם ולהיות בכוכב אחר.

מצאתי את עצמי מחייגת אליו, רוצה שיגרום לי שוב להרגיש מיוחדת, רוצה לחזור לפורים ההוא לפני שנה אבל יותר מכל רק רוצה להסתגר עם עמיר לב ולהאמין שיש את האדם הזה שרואה אותי תחת הנצנצים בעיניים והסיגריה שכבתה.

 

 

פירורי מלח

בפינה של השולחן הוא נראה קורן, אדם שמח וטוב, כשמתקרבים קצת יותר רואים את הזקן הלבן, המדובלל שמושך בחוטים לא נראים של סלידה מהחיים הנמשכים ככה סתם. ישבתי לידו, הפרדתי את הכאב שלי משלו באמצעות אנשים אחרים, חזקים יותר שהעור שלהם מבודד אותם מהמילים השלוחות שפרעו בו שתיקה של שנים.

בפינה של השולחן הוא מתיישב, כמעט מוסתר אבל כולם מרגישים בו, בכל מילה שלא נאמרת, בכל מבט.

"אנשים כמוהו לא צריכים לדבר הרבה, יש להם הילה" , אומרים עליו אנשים ואני יודעת בלב אבא שלי הוא בן אדם עצוב, מנותק ואני דומה לו קצת, לפעמים.

"יש בארון שקיות גדולות" הוא אומר לי בשקט, אני מוציאה אותן. נעמדת על השרפרף החום הגבוה עם רגליים ארוכות ומושכת את השמלה להסתיר קצת מהגוף שלי. אני יודעת שהוא מביט בי במבט בוחן, ביקורתי. כואב לו שיצאתי דומה לו. כואב לו שנולדתי אדם מרגיש, מרגיש מדי, כואב לו שהעור שלי הוא קצת אוויר ושאני גדלה ולא מתרבה.

בפינה בסלון העציץ שקניתי ליום הנישואים שלהם פורח, הפרחים שבו צהובים , העלים בצבע הירוק דהו , אני מניחה את הכוסות על השולחן לידו ומתיישבת. המוזיקה שלו , שהוא תמיד משמיע לעולם בקולי קולות, הקולות הרוחשים בתוכי, נפרדים ומתחברים שוב ושוב.

אני מסדרת את הכוסות במהירות, רוצה לסיים ולשמוע את העולם שלי בלי הערבוב שלו. המראה הגדולה ממחישה לי את התנועות החסרות שלי. היא שם מולי כל זמן שאני חוזרת הבייתה גורמת לי לרצות לקום , להרים קצת את השמלה , לצבוע את העיניים בשחור ולחזור להיות זאת שחיה על הקצה.

ואיך היא מתרגשת לעמוד בצד ולראות אותי מתקרבת אליו קצת, העיניים שלה דומעות . היא באמת מאמינה שנשיקה קטנה שאני נותנת לו לפני יציאה תהפוך אותנו למשפחה מאושרת, אמא אבא וילדה קטנה. והוא משתף איתה פעולה , מעביר אליה גלים של תקווה .

במקלחת אני פורעת מעלי את הימים האלו שרציתי להיות ילדה רגילה, ונזכרת בימים שנאבקתי וצרחתי את האמת שלי מולו. מתנקה מהערבים האלו שבהם ניסיתי לחפש נחמה ואולי אהבה והייתי נפגשת מול כעס שלו.

"את יוצאת?" שמעתי דפיקות בבטן .

"יוצאת לאן?" , שטפתי את הסבון מהפנים שהפכו לצבע חום אפרפר.

"אני יוצאת", חלפתי על פניה במגבת אדומה.

"את מרטיבה את כל הרצפה", נזפה בי שוב השותפה ולרגע הרגשתי בבית הקטן שלא רציתי לחזור אליו.

"איך עבר עלייך היום", אמא שלי מתקשרת, מתעניינת בהתלהבות. "בסדר", משכתי את הפוך מעל הראש, נשכבתי לצד יחד עם כאב העבר.

" אולי תבואו השבת?", היא מנסה לגשש . הפכתי צד, הדלקתי את האור , פתחתי את הפה, סגרתי שוב בשתיקה.

"אמא, איפה אבא?",

"אבא ישן", היא אומרת בדכדוך.

שתקתי. הוא תמיד ישן מוקדם, הרהרתי.

"ואת, למה את לא ישנה?" ,

"אני לא נרדמת", היא נאנחת.

"אני נרדמת", עניתי. ושוב החלפתי צד.

עם השמיים מעל ניהלתי דיון למה הוא נרדם ואני לא

והפסדתי.

 

 

 

מוכרחים, מוכרחים להיות שמח

 

"מוכרחים להיות שמח !מוכרחים להיות שמח! מוכרחים ,מוכרחים להיות שמח!"

השיר התנגן שוב ושוב בדיסק הישן שאבא שלי הביא הביתה, לא היה לי מושג מאיפה הוא הביא את הדיסק ,בטח לא קנה.  תמיד היה מניח  במכונת הדיסקים ואמא שלי הייתה מזמזמת אותו בלי הרף. כשהייתי קטנה בלי גומות ועם עיניים גדולות ,שחורות ועצובות הרגשתי סתירה פנימית עמוקה.

אבא שלי עם זקן ופאות היה מקשיב לשיר שמח וניסה להיות שמח אבל אפילו בעיניים הילדותיות שלי הצלחתי לראות שהוא לא שמח ושהוא אפילו די עצוב. ואמא שלי גם היא ,ניסתה להיות שמחה אבל רוב הזמן פשוט הייתה כועסת עליו על שלא הצליח לתת לה את מה שרצתה ועל שלא הצליח לעשות כלום מלבד לשבת ולחלום, להרהר על מה שהיה רוצה שיהיה לו.

וכמה ששנאתי אותו על כך, על כך שחי חיים כפוליים –חלם וחי מציאות אחרת אבל הייתי בדיוק כמוהו וראיתי איך אט אט השנאה הגדולה שרכשתי כלפיו היא אותה השנאה שרכשתי כלפי עצמי. וכך כשגדלתי בימי שישי באופן קבוע היה מעביר לנו בארוחת הערב שיעורים קצרים על שמחה ועל שבת יפה ועל חגים מבורכים ובעצם כלום לא היה ממש שמח.  וככה הלכתי והתרחקתי מהדת, הלכתי והתרחקתי ממנו וככה גדלה הביקורת ,וההתרחקות שלי מעצמי.

 

" תה עם נענע ולימון , בשביל מי?", המלצרית התקרבה לשולחן שישבנו בו  הוא ואני.

"בשבילו" , אמרתי ,"וההפוך בשבילי, תודה".

המלצרית הניחה את המשקאות על השולחן בצורה הפוכה . זה די תבוסתני בשבילי לשבת בבית קפה ולא להישמע. הקול שלי חלש מידי, חשבתי לעצמי. בג'ינס צמוד ובחולצה רפויה עם שיער צבוע אסוף גבוה ועגילים נראיתי הכי לא דתייה שיש . מולי יושב בן זוגי לחודשים האחרונים , עם כיפה קטנה וכרס קטנה מביט בי ולוחש , "קחי.", הופך את סדר הכוסות , מגיש לי סוכר מתקרב ומנשק אותי נשיקה ארוכה.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", שאל אותי כשהוא מתרווח על הכיסא בתנוחה שעוררה בי עצבים בלתי מובנים.

"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה", חזרתי אחריו רק כדי לגלגל את השאלה בין השפתיים, בין החלומות. איזו מין שאלה זו לשאול אחרי הכרות כל-כך ארוכה, חשבתי בכעס , הרי אני חושפת בפניו כל יום או יומיים את חלומותיי, את הדברים הכי קטנים והוא שואל אותי במין לגלוג מתנשא. אדם שכבר מצא את מקומו בחיים , שכבר שנים הוא עושה את מה שהוא אוהב בניחותא ואני שלא מוצאת את עצמי ונאבקת רק כדי להיות יציבה ושונאת את עצמי על ההאבקות המיותרת הזו, חוזרת אחר דבריו.

"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ובכן , אני כבר גדולה", עניתי והוא, מופתע  מהקול הרם שפתאום יצא ממני ענה בהתגרות

"את ילדה"!

הוא עייף , רוצה לישון ,אני רוצה להיות מאושרת . הוא לא אוהב להתפרע ,אני מחפשת מקום שיוכל לתת לי להיות מי שאני והוא נותן לי מסגרות ,חונק לי את החופש ובכל זאת אותו אני אוהבת ובדמותו המשתנה אני רואה לפעמים את אמא ואבא שלי.

כבר חצות, מול הדירה שלי אנחנו רואים קבוצה של ברסלבים רוקדים עם מוסיקה חזקה ושמחה

"מוכרחים להיות שמח! מוכרחים להיות שמח! מוכרחים ,מוכרחים להיות שמח!" והלב שלי בוכה.

"הם בטוח מעשנים משהו", הוא אומר בקול צורם שפוצע לי את הלב. ואני חושבת לעצמי עדיף לעשן ולהיות שמח מאשר להיות עצובה כמו שאני עכשיו.

אבל אני שותקת .יש דברים שהוא לא אוהב לשמוע  ובראש אני חושבת עזבתי את הבית , עזבתי את אבא ואמא שנראו לי תבוסתנים ולא מאושרים כדי לחוות את האושר שלי אבל האושר לא בא, אלא רק השיר הזה שרודף אותי ואני מוכרחה ,מוכרחה להיות שמחה. אבל האושר , האושר איננו .