קטגוריה: פרוזה

אסתר

אסתר

 

"מה את שומעת שם בין האוזניים?"

הוא צעק לי כשעברתי את מעבר החצייה תוהה איך הצלחתי לשמוע את הצעקה החדה מתוך האופנוע ברמזור.  לענות?

"אסתר, של אהוד בנאי", הוספתי

השיר מרגיע אותי, דיברתי לעצמי בתוך הלב. הרסיסים של הגאולה, ההיא שמדליקה פתילייה ויוצאת לגזוזטרה

"ותגידי" הוא פתאום נעמד מולי עם האופנוע השחור שלו

"קוראים לך אסתר?"

"לא יותר יפה אם היית שואל אם אני מצפה לגאולה?"

"את מצפה?"

חייכתי בהודאה. "היום כן"

רציתי להיות אסתר וידעתי שבאיזשהו מקום אני אסתר. זאת שלא אכפת לה משום דבר. זאת שיוצאת לגזוזטרה ומחכה לבחיר ליבה.

התחלתי ללכת לכיוון המשרד, השמש הייתה חמה מדי

"רגע", הוא עצר אותי כשאני שוב מתחילה לנוע חזרה אל תוך עצמי

"אולי אני הגואל שלך?" הוא שאל במין קול ביישני פתאום

"אתה?" ,שמעתי את הלגלוג הקטן מצחק בין האותיות.

הוא נעמד. הסתיר לי את הכאב בלב. נעמד והסתיר לי שנתיים של אהבה שלא מצאתי לה מרפא.

"אולי", יצאו לי המילים מהפה. למרות שכבר הבנתי זו רק אני הגואלת והנגאלת .

הוא המשיך לדבר במילים שגרמו לי לגעגוע.  אני, המשכתי ללכת עם רסיסים של גאולה ועם הקול של אהוד .

"אתקשר אליך בערב", שמעתי אותו תוך כדי חישובים מהירים של אהבה והפסד

לא סובבתי את הראש אבל שמעתי את הלב שלי מדבר.

עגבניות חמוצות

 

הן היו רכות מדי אבל חתכתי. חתכתי אותן במין שמחה לאיד. רציתי  למחוץ להן את החיים וכל המיץ יצא מהן, חמצמץ. האצבע שלי נחתכה , לא הצלחתי להבדיל בין הדם ובין המיץ האדמדם הזה שהופך לי את החיים לחמוצים. בתוך הסיר הכל נראה דומה, אמרתי לעצמי וערבבתי  בין השניים.

יום חמישי בתל אביב, השכונה השקטה החלה להתמלא בצהלות של חופש. אני והוא בתוך הדירה שלי , שניים יחד ואני מרגישה לא שייכת. רציתי להתערבב עם החופש שבחוץ, אבל ידעתי שהוא חיצוני ולא יגע בי .

"מה את מבשלת?", הוא נצמד אלי מאחור חצי מחבק חצי חונק. "מטבוחה", עניתי לו בחצי מבט.

"אפשר לטעום?", שאל אותי במבט רעב. הנחתי את העיניים שלי עליו במבט שהוא אוהב ואמרתי בטון מתנשא, "לא בטוחה שכדאי לך" אבל האצבע שלו כבר הייתה בתוך הסיר טועמת ממני בגסות.

המשכתי לבחוש את העגבניות והוא המשיך לגרום לי להרגיש נאהבת. נצמד אלי ומחבק. הסיר בער, ואני יחד אתו ממשיכה להתמכר לרגעים האלו שהוא שלי ואני עדיין חזקה. לא נשלטת ,רק בוחשת קצת מהצד ומוסיפה עוד ועוד תבלינים .

"זה מאוד חריף", הוא נזכר להגיב .

"זה חריף, אתה אוהב חריף" ,חייכתי.

"אני אוהב אותך", הוא אמר ולרגע הרגשתי שלמה, מאושרת. רציתי לספר לו שנחתכתי, רציתי לספר לו שזה לא ממש מושלם. רציתי אבל פחדתי להרוס את הרגע הזה שהרגשתי סוף סוף שייכת .

התקדמנו לכיוון היציאה, אל הרחוב שבחוץ. נעלתי את הדלת והוא כבר התקדם ועלה במדרגות היציאה.

שונאת שהוא לא עומד ומחכה, חשבתי.

אני שונאת שהוא הולך מהר ולא מסתכל לאחור ,חשבתי עוד.

ניסיתי להיאחז במילים שאמר לי.

ניסיתי אבל שוב הכעס בער.

למה אני איתו?