תמונות

אסתר

אסתר

 

"מה את שומעת שם בין האוזניים?"

הוא צעק לי כשעברתי את מעבר החצייה תוהה איך הצלחתי לשמוע את הצעקה החדה מתוך האופנוע ברמזור.  לענות?

"אסתר, של אהוד בנאי", הוספתי

השיר מרגיע אותי, דיברתי לעצמי בתוך הלב. הרסיסים של הגאולה, ההיא שמדליקה פתילייה ויוצאת לגזוזטרה

"ותגידי" הוא פתאום נעמד מולי עם האופנוע השחור שלו

"קוראים לך אסתר?"

"לא יותר יפה אם היית שואל אם אני מצפה לגאולה?"

"את מצפה?"

חייכתי בהודאה. "היום כן"

רציתי להיות אסתר וידעתי שבאיזשהו מקום אני אסתר. זאת שלא אכפת לה משום דבר. זאת שיוצאת לגזוזטרה ומחכה לבחיר ליבה.

התחלתי ללכת לכיוון המשרד, השמש הייתה חמה מדי

"רגע", הוא עצר אותי כשאני שוב מתחילה לנוע חזרה אל תוך עצמי

"אולי אני הגואל שלך?" הוא שאל במין קול ביישני פתאום

"אתה?" ,שמעתי את הלגלוג הקטן מצחק בין האותיות.

הוא נעמד. הסתיר לי את הכאב בלב. נעמד והסתיר לי שנתיים של אהבה שלא מצאתי לה מרפא.

"אולי", יצאו לי המילים מהפה. למרות שכבר הבנתי זו רק אני הגואלת והנגאלת .

הוא המשיך לדבר במילים שגרמו לי לגעגוע.  אני, המשכתי ללכת עם רסיסים של גאולה ועם הקול של אהוד .

"אתקשר אליך בערב", שמעתי אותו תוך כדי חישובים מהירים של אהבה והפסד

לא סובבתי את הראש אבל שמעתי את הלב שלי מדבר.